מדוע שמחים על יום פטירה | הקשר בין 24,000 תלמידים שמתו לבין המדורות | והסוד הקבלי שמסתתר מאחורי שתי האותיות ל"ג.

היום המיוחד והקדוש: "ל"ג בעומר" הוא יום הנוהגים בו מנהגי שמחה ושירה. בעיקר יום זה בא לידי ביטוי במדורות גדולות המאירות את השמים. עיקר השמחה היא כמובן בהר מירון, שם השמחה מרקיעה שחקים, רבבות רבבות יהודים מכל רחבי הארץ והעולם עולים למירון לרשב"י. שם בתוך הציון האווירה היא של "יום כיפור", ומחוצה לו האווירה היא של "שמחת תורה". והשאלה נשאלת היא: "לשמחה זו מה עושה?" ממתי עושים שמחה על יום פטירה? הרי מבואר בספרי הקבלה שרשב"י הוא ניצוץ מנשמתו של "משה רבנו". יום פטירתו של משה רבנו הוא יום ז' באדר הוא יום צום! מהי אם כן השמחה? חז"ל מבארים לנו שביום זה פסקו מלמות תלמידיו של רבי עקיבא. אך גם זה מאד לא מובן, שהרי כל העשרים וארבעה אלף תלמידים נפטרו עד האחרון שבהם. איזו שמחה יש בכך שפסקו למות, הרי לא נשאר אפילו אחד! מה יש לשמוח על כך? מלבד זאת יש גם בתאריך משהו מאד סימבולי, התאריך העברי ל"ג בעומר יוצא ב"י"ח אייר", כלומר "חי" על יום פטירה…? ובכלל מה עניין ההדלקה והמדורות?

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות שורשם נעוץ בשמחה. הרעיון הרוחני המסתתר מאחורי מצוות "ספירת העומר" מבואר בספר "החינוך", הוא כדי לבטא את כמיהתנו וכיסופינו לקראת חג מתן תורה, שבועות. וכשאדם מחכה לתאריך מסוים הוא סופר את הימים לקראת האירוע. כך שבתודעה היהודית ארבעים ותשעה ימים שבין חג הפסח לחג השבועות מוגדרים כימי "חול המועד".

האסון הגדול: עשרים וארבעה אלף תלמידים

לצערנו ימים אלו התהפכו משמחה לאבל עם האסון הנורא של פטירת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. הם נפטרו מפסח עד העצרת (שבועות), ומדוע? מה הסיבה הרוחנית לפטירתם? רבי עקיבא עצמו מסביר לבסוף, אחר פטירת כל התלמידים, מה הייתה הסיבה לפטירתם. כך נכתב במסכת יבמות: "אמר להם (רבי עקיבא) חבריכם לא מתו אלא מפני שלא נזהרו זה בכבודו של זה". יש עוד גרסה והיא מובאת במדרש בקהלת: "מפני שעיניהם היתה צרה זה בתורתו של זה". ובאיזה סוג מיתה נפטרו הם? חז"ל מלמדים אותנו על למעלה מתשע מאות סוגי מיתות ה"י (השם ישמור). הקלה שבהם היא "מיתת נשיקה" והקשה "אסכרה". מיתת נשיקה היא כמו להוציא שערה מכוס חלב, ואילו אסכרה היא כמו להוציא צמר הסבוך בקוצים, זו מיתת חנק ה"י, והם נפטרו במיתת אסכרה! כתוב במהרש"א שזמן פטירתם זו התקופה הטובה בשנה, לא קור ולא חמסין, שלא יאמרו מסיבות רפואיות נפטרו! שואל ה"חפץ חיים" ורבנו "הבן איש חי": וכי על עוון כזה מקבלים מיתה??

התיקון הגדול

הגמרא מספרת, לאחר פטירת התלמידים היה העולם שמם מבחינה רוחנית. גדול התנאים ר"ע הסתובב לחפש תלמידים ולא היה למי להעביר את התורה. עד שהגיע לרבותינו שבדרום, ומצא שם חמישה תלמידים, ויש גרסה שמצא שבעה תלמידים. ומי הם: רשב"י (סתם זוהר, רשב"י), רבי מאיר (סתם משנה, רבי מאיר), רבי נחמיה (סתם ברייתא, רבי נחמיה), רבי יהודה, ורבי יוסי. הם היו הבסיס החדש של ישיבת רבי עקיבא. חמישה תלמידים, ובכנס הפתיחה של הישיבה אמר ר"ע להם: "הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה זה בתורתו של זה, אתם לא תהיו כן!" מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.

באיזה תאריך היה יום הקמת הישיבה החדשה של ר"ע? עונה רבנו החיד"א שקיבל מרבותיו מרב לתלמיד, שהיה זה בי"ח אייר, ל"ג בעומר! כלומר היום שבו היה מתן תורה מחדש היה ל"ג בעומר. מה פשר העניין?

נאמר בתהילים "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם". שב"י ראשי תיבות: שמעון בן יוחאי. מלמדים אותנו חכמי הקבלה, שהרי פסוק זה נאמר על משה רבנו ע"ה בעלייתו למרום להביא תורה לעם ישראל, אך נרמז כאן גם שמו של רשב"י, כי רשב"י הוא משורש נשמתו של משה. ומשה הביא ממרום ולימד תורה שבכתב לעם ישראל, והיא תורת הנגלה. ורשב"י הביא לעם ישראל תורת הנסתר, והוא "הזהר הקדוש". והזמן שניתן לו לגלות את סתרי התורה היה דווקא יום פטירתו: י"ח אייר, ל"ג בעומר! וזהו גם ביאור האותיות ל"ג, אותיות גילוי מלשון לגלות, כמו שנאמר בתהילים: "גל עיני והביטה נפלאות מתורתך". צריך את הגילוי כדי להביט ולהתבשם מנפלאות התורה.

הציר המרכזי

רבי עקיבא, גדול התנאים, אשר משה רבנו התקנא בו. כאשר הקב"ה הראה למשה רבנו את מעבירי התורה מדור לדור, התקנא משה למראה גדלותו של רבי עקיבא, וביקש מהבורא שייתן לרבי עקיבא את הזכות לתת את התורה לעם ישראל. אך בורא עולם ציווה את משה: לא, אתה תיתן את התורה. אך ידיעה זו מפתיעה ביותר כאשר אנו לומדים על ההיסטוריה של רבי עקיבא, אשר עד גיל ארבעים היה בור ועם הארץ, והנה הגיע בתהליך קשה ומפרך לדרגת שיא של גדול התנאים, "עמוד התורה שבעל פה" (נושא זה מצריך מאמר שלם מצד עצמו). וזכה להקים את הישיבה הגדולה בעולם! ובה למדו 24 אלף תלמידים תנאים. ורבי עקיבא הוא הרי מלמד אותנו את היסוד של "ואהבת לרעך כמוך, הוא כלל גדול בתורה". כלומר, אם אתה מחפש את "הציר המרכזי" של כל התורה כולה, דע לך, מצוות "ואהבת לרעך כמוך" זו המצווה, ודרכה תבין את כל התורה. והנה דווקא לרבי עקיבא, אצלו קרתה התקלה "שלא היו זהירים זה בכבודו של זה"? מסבירים המפרשים, ודאי וודאי שלא מדובר במובן הפשטני של פגיעה בזולת, כי אם כך היה רבי עקיבא היה מטפל בבעיה מיידית. אלא זו הייתה התנהגות נסתרת ביותר בתוך הלב פנימה, שם היה זלזול או צרות עין, כמו שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך". שנאה זו לא נראית מבחוץ כלל, היא הייתה כל כך נסתרת, אפילו מרבי עקיבא היא הסתתרה. העלימו ממנו משמים את הסיבה, כמו שנאמר "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". ור"ע עצמו מסתובב כרב שכול מלוויה ללוויה, כשמדובר בסדר גודל של 600 לוויות ליום ה"י!, ואינו יודע את הסיבה למגיפה.

לאחר פטירת אחרון התלמידים נשאר העולם שמם, שממון רוחני. אך עמוד התורה שבעל פה, רבי עקיבא, לא מתייאש, והוא מקים מחדש ישיבה לרבותינו שבדרום. יש לו בין חמישה לשבעה תלמידים. וביום הקמת הישיבה התגלה לו הסוד הנורא, למה פרצה המגיפה, והיא: "זלזול בכבוד האדם, צרות עין". ואז, בשיעור פתיחת הישיבה, הוא דורש מהם: "אתם לא תהיו כמוהם, אלא היו: א. אוהבים זה את זה. ב. מכבדים זה את זה. ג. יראים זה מזה." ומיד מלאו כל ארץ ישראל תורה!! מדהים! עם אהבת האדם, כבוד האדם ויראת האדם (כלומר זהירות יתרה מלהיכשל בפגיעה בכבוד ובממון הזולת) הצליחו חמישה תלמידים למלא את ארץ ישראל בתורה! כיצד?

התשובה לכך נמצאת בתפילה אשר אנו מבקשים: "ותן חלקנו בתורתך". לכל יהודי ויהודי, מאז "מתן תורה" ועד היום, מקצה העולם ועד קצהו, חלק מיוחד ואישי בתורה.

את החידושים שלו, את הראייה שלו, את ההבנה המיוחדת שלו בתורה. מאז מתן תורה ועד היום, התורה עצמה מצפה בכיליון עיניים לשמוע את החידוש וההבנה שלו בתורה. אך הבעיה היא שאותו חלק לא נופל בדרך כלל משמים, צריך להתאמץ ולעמול קשה עד שהחלק המיוחד הזה יתגלה. וכיצד מביאים את היהודי ונשמתו לתורה ועמלה?

התשובה היא: על ידי אהבה, עידוד, מאור פנים, כבוד. רק אז, כאשר יש את התנאים הסביבתיים הממריצים האלו, יש לאדם חשק רב לחדש בתורה. אך כאשר המצב בין החברים בבית המדרש הוא, לדאבוננו, הפוך, אז התלמיד החי בתוך מציאות ביקורתית, צרות עין בתורה וחוסר פרגון, הוא מפחד מעוד הערה ביקורתית, מחניק את ציפיותיו ושאיפותיו, ומסתגר בקונכייתו ופורש מן התורה ח"ו. כך לא ניתן להעביר את התורה מדור לדור. נקודה!

אפילו אם כעת יש ריבוי תורה, אולי זה בגלל חוזקם הנפשי היצוק של התלמידים, אך מה יהיה עם הדור הבא? הכלל הוא "דרך ארץ קדמה לתורה". זה היה שורש חטאם של תלמידי ר"ע, אך כמובן ברבדים עדינים יותר, הבלתי נראים לעין אנושית. אך לפי ערך רום שגב קדושתם, ציפו מהם ליותר, והכלל ביהדות הוא: "צדיקים הקב"ה מדקדק עמם כחוט השערה". "חוט השערה" של תלמידי ר"ע היה במידות אלו. ולכן גם סוג העונש היה "מיתת אסכרה", שהיא חנק, לסמל את המחנק הנפשי ששרר בין התלמידים.

גדלותו של היום הזה

התיקון היה בהקמתו מחדש של ישיבת "רבותינו שבדרום" על הבסיס של שלושת העקרונות: "אוהבים זה את זה, מכבדים זה את זה, ויראים זה מזה". יחד עם התורה של הרבי הענק שבענקים, "עמוד התורה שבעל פה", רבי עקיבא, אותה תורה של תילי תילים של הלכות על קוצו של יוד, אך בתוספת של שלושת העקרונות. כל זה קרה בתאריך: י"ח באייר, ל"ג בעומר. את הגילוי הגדול הזה מגלה לנו רבנו החיד"א. מובן אם כן גדלותו של היום הזה, ל"ג בעומר, את האור הגדול שמכיל יום זה.