העוני המרוד באסם התבן, האסון הנורא של כ"ד אלף התלמידים, והקוממיות מתוך השממה: סיפורו המופלא של רבי עקיבא, רבו המובהק של התנא האלוקי רשב"י.

ראשית הדרך

במאה הראשונה לספירה, בתקופה שבה החלה רומא להדק את אחיזתה בארץ ישראל, נולד ילד לאיש בשם יוסף שהיה גר, או צאצא של גרים, מבני בניו של סיסרא. הילד נקרא עקיבא, ואיש לא ידע אז שהשנים יהפכוהו לאחד מגדולי חכמי ישראל שעמדו אי פעם על פני האדמה.

ארבעים שנה עברו, ועקיבא לא למד תורה מימיו. הוא היה עם הארץ, אדם פשוט, שומר מצוות אמנם, אך רחוק מבתי המדרש. פרנסתו הגיעה מרעיית צאן, ואת ימיו העביר בשדות ובהרים כרועה בצאנו של אדון עשיר בשם כלבא שבוע.

המפגש שבנה עולמות

בתו של כלבא שבוע שמה רחל. היא ראתה את הרועה, שהיה צנוע ומעולה, ולבה נמשך אחריו. היא הסכימה להינשא לו, אך בתנאי אחד: שילך ללמוד תורה.
עקיבא, שהיה כבר בן ארבעים, הסכים.

כעסו של כלבא שבוע היה גדול. הוא לא ראה בחתנו הרועה האנאלפביתי שום עתיד, ובעוצמת זעמו הדיר את בתו מכל נכסיו. הצעיר והצעירה יצאו לדרך חדשה ביד ריקה, ומצאו מחסה במחסן תבן. שם, בין קש וחול, החלה אחת הסאגות הגדולות בתולדות ישראל.

האבן שמים חוקקים

לפני שפנה ללמוד, עמד עקיבא פעם אחת על שפת הבאר ושאל: מי חקק את האבן הקשה הזאת? ואמרו לו: המים שנופלים עליה בכל יום, יום אחר יום, שנה אחר שנה. ומיד דן עקיבא קל וחומר בלבו: אם מים רכים חוקקים אבן קשה, הרי דברי תורה, שקשים כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבו של בשר ודם.

הוא ניגש למלמד תינוקות. הוא ובנו ישבו ביחד — אב ובן, לומדים אות אחר אות. אלף. בית. ועד שלמד את כל התורה כולה.

שנים של עוני וגדלות

בכל יום ויום היה מביא חבילת עצים מן השדה. חציה מכר לפרנסה, וחציה שמר לחימום ולאור הלמידה. שכניו קבלו על העשן שהיה ממלא את הסמטה. הוא השיב להם בשלווה: אני מסתפק בהן לשלושה דברים  שאני שונה לאורן, שאני מתחמם כנגדן, ושאני ישן עליהן.

אחר כך עלה וישב לפני רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, גדולי הדור. הוא שאל, ושאל, ושב ושאל, "אלף זו למה נכתבה? בית זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר?"  עד שהעמיד את רבותיו בדברים. רבי טרפון אמר עליו: "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר"  דברים שהיו מוסתרים מבני אדם, הוציאם עקיבא לאורה.

עשרים וארבע שנות פרידה

עקיבא לא חזר הביתה. שתים עשרה שנה למד, עד שאסף סביבו שנים עשר אלף תלמידים. ואז, כשבא לשוב לרעייתו, עמד בחוץ ושמע אותה אומרת לשכנתה: "מבחינתי, בעלי יכול ללמוד עוד שתים עשרה שנה." חרף בדידותה, חרף העוני, חרף השנים, היא לא ביקשה אותו בחזרה. היא ביקשה בשבילו.

עקיבא שב לישיבתו. למד עוד שתים עשרה שנה. וכששב סופסוף, הגיע עם עשרים וארבעה אלף תלמידים, שהיו שנים עשר אלף זוגות. כל אנשי העיר יצאו לקראתו. וגם רחל, אשתו. תלמידיו, שלא הכירוה, ניסו לסלקה. הוא עצר אותם ואמר: "שלי ושלכם, שלה הוא."

כלבא שבוע עצמו יצא לקבל את פני הרב הגדול, ולא ידע שהוא חתנו שדחה. כשהכיר בטעותו, ביקש מרבי עקיבא להתיר את נדרו ורבי עקיבא נענה לו. כלבא שבוע הוריש לו חצי מרכושו, ורבי עקיבא שהיה רועה צאן עני, הפך לאיש נכסים רם מעלה, המוקף בתלמידים ובכבוד עצום.

האסון הגדול

אך בטרם הגיעו ימי הרדיפות, ידע רבי עקיבא אסון שבר לב. עשרים וארבעת אלפי תלמידיו מתו בפרק אחד, בימי ספירת העומר שבין פסח לשבועות. חז"ל אמרו שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. "והיה העולם שמם", כך מתאר התלמוד את הריקנות שנותרה.

רבי עקיבא לא אמר נואש. הוא נדד דרומה, ופתח את ישיבתו מחדש עם חמישה תלמידים חדשים, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם שהעמידו את התורה אותה שעה.

מרד ואש

כשפרץ מרד בר כוכבא נגד רומא, עמד רבי עקיבא לצד המורדים. הוא ראה בשמעון בר כוכבא את המשיח שעתיד לגאול את ישראל, ודרש עליו: "דרך כוכב מיעקב." "דין הוא מלכא משיחא", כך אמר, בעוד חכם אחר, רבי יוחנן בן תורתא, השיב לו בחרדה: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא."

המרד דוכא. הרומאים גזרו גזירות שמד קשות על הדת היהודית. ועל לימוד תורה ברבים נגזר עונש מוות.

קידוש השם

ביום ה' בתשרי נלקח רבי עקיבא בשבי על ידי הרומאים ונחבש בבית האסורים (ויום זה נקבע לדורות כיום צום במגילת תענית). שם שהה תקופה ממושכת, עד שנגזר דינו על ידי טורנוסרופוס, השליט הרומי.

הרומאים עינו אותו במסרקות של ברזל, קורעים את בשרו. ובאותה שעה עצמה קרא רבי עקיבא את שמע ישראל, והאריך בקריאת "אחד" עד שנשמתו יצאה ממנו.

בט' בתשרי, ערב יום הכיפורים, בסביבות השנים 135 ל-136 לספירה (שנת ג'תתצ"ה-ג'תתצ"ו לבריאת העולם), כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש — מת רבי עקיבא בן יוסף על קידוש השם. הוא היה בן מאה ועשרים שנה. מאה ועשרים שנה שחולקו לשלוש תקופות שוות: ארבעים שנה רועה צאן, ארבעים שנה לומד תורה, וארבעים שנה מפרנס ומנהיג את ישראל.

הקבורה ואחריתו

בערב יום הכיפורים, בא אליהו הנביא אל רבי יהושע הגרסי — משמשו בבית האסורים — וגילה לו שרבי עקיבא מת. הלכו השניים כל הלילה, ומצאו את שערי הכלא פתוחים והשומרים ישנים. הוציאו את גופתו, ומצאו מערה ובה מיטה וכיסא ומנורה. שם הניחוהו. כשיצאו — נסתם פתח המערה.

ציון קברו מזוהה עד היום בתחומי טבריה עילית, לצד קברו של הרמח"ל.
על פטירתו נכתב בתלמוד: "בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה."

התלמיד שנשאר — רבי שמעון בר יוחאי.